פדיון נפש ברסלב
ליקוטי מוהר”ן חלק ב סימן ג – דיבור המתחיל כשחלה רבי אליעזר הגדול :
כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, אָמַר לְרַבִּי עֲקִיבָא:
חֵמָּה עַזָּה בָּעוֹלָם (סַנְהֶדְרִין ק”א) כִּי לא הָיָה אָז מִי שֶׁיּוּכַל לְהַמְתִּיק הַדִּין
כִּי הָיָה צָרִיך לְפִדְיוֹן לְהַמְתִּיק הַדִּין וְלא נִמְצָא,
כִּי בֶּאֱמֶת אַחַר הַהַמְתָּקָה וְהַפִּדְיוֹן אָז דַיְקָא טוֹב לְרַפְּאוֹת הַחוֹלֶה עַל יְדֵי רְפוּאוֹת,
כִּי אֲזַי דַיְקָא אַחַר הַפִּדְיוֹן וְהַהַמְתָּקָה יֵשׁ רְשׁוּת לְרוֹפֵא לְרַפְּאוֹת,
כִּי הִנֵּה בֶּאֱמֶת אֵיך יָכוֹל הָרוֹפֵא לַחְגּר מָתְנָיו לְרַפְּאוֹת הַחוֹלֶה עַל יְדֵי רְפוּאוֹת וְסַמִּים,
הֲלא אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַסַּם, הַצָּרִיך לִרְפוּאוֹת אוֹתוֹ הַחוֹלֶה,
כִּי יֵשׁ סַמִּים הַרְבֵּה שֶׁהֵם מְסֻגָּלִים לִרְפוּאוֹת הַחוֹלַאַת
אַך בְּוַדַּאי הַחוֹלֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְרַפֵּא כִּי אִם עַל יְדֵי סַם פְּלוֹנִי הַמְּיֻחָד לִרְפוּאָתוֹ, כְּפִי שֶׁנִּגְזַר לְמַעְלָה
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עֲבוֹדָה זָרָה נ”ה), שֶׁגּוֹזְרִין לְמַעְלָה, שֶׁיִּתְרַפֵּא
עַל יְדֵי סַם פְּלוֹנִי
וְעַל יְדֵי אִישׁ פְּלוֹנִי
בְּיוֹם פְּלוֹנִי
וְאִם כֵּן אֵיך יָכוֹל הָרוֹפֵא לְהַכְנִיס עַצְמוֹ לְרַפְּאוֹת הֲלא אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַסַּם, שֶׁנִּגְזַר לְמַעְלָה,
אֲבָל אַחַר הַהַמְתָּקָה וְהַפִּדְיוֹן אָז יָכוֹל לְרַפְּאוֹת,
כִּי מַה שֶׁצָּרִיך שֶׁיִּתְרַפֵּא דַּיְקָא עַל יְדֵי סַם פְּלוֹנִי וְאִישׁ פְּלוֹנִי הוּא –
מֵחֲמַת מִדַּת הַדִּין שֶׁכְּפִי מִדַּת הַדִּין נִגְזַר, שֶׁיֻּמְשַׁך הַחוֹלַאַת עַד אוֹתוֹ הַזְּמַן וְיוֹם פְּלוֹנִי
וְעַל כֵּן נִגְזַר שֶׁלּא יוּכַל לְהִתְרַפְּאוֹת כִּי אִם עַל יְדֵי סִבּוֹת אֵלּוּ דְּהַיְנוּ סַם פְּלוֹנִי וְאִישׁ פְּלוֹנִי,
כְּדֵי שֶׁיֻּמְשַׁך הַחוֹלַאַת עַד יוֹם פְּלוֹנִי כִּי כְּפִי הַזְּמַן שֶׁצָּרִיך שֶׁיֻּמְשַׁך הַחוֹלַאַת כָּך גּוֹזְרִין הַסִּבּוֹת לִרְפוּאָתוֹ
כְּדֵי שֶׁלּא יוּכַל לְהִתְרַפְּאוֹת עַד שֶׁיִּזְדַּמְּנוּ יַחַד סִבּוֹת אֵלּוּ.
סַם פְּלוֹנִי וְאִישׁ פְּלוֹנִי בְּאפֶן שֶׁלּא יִהְיֶה לוֹ רְפוּאָה כִּי אִם בְּיוֹם פְּלוֹנִי.
אֲבָל כְּשֶׁעוֹשִׂין פִּדְיוֹן וּמַמְתִּיקִין הַדִּין וַאֲזַי נִתְבַּטֵּל הַגְּזֵרָה אֲזַי קדֶם שֶׁגּוֹזְרִין דִּין אַחֵר
כִּי כְּשֶׁנִּמְתָּק דִּין זֶה אֲזַי גּוֹזְרִין דִּין אַחֵר,
וּבֵין כָּך וּבֵין כָּך דְּהַיְנוּ אַחַר הַמְתָּקַת הַדִּין הָרִאשׁוֹן קדֶם שֶׁגּוֹזְרִין דִּין אַחֵר
אֲזַי יָכוֹל הָרוֹפֵא לְרַפְּאוֹת הַחוֹלֶה עַל יְדֵי סַמִּים, כִּי אֲזַי אֵין דִּין, וַאֲזַי יוּכַל לְהִתְרַפְּאוֹת עַל יְדֵי אֵיזֶה סַם שֶׁיִּהְיֶה.,
כִּי אֵין צָרִיך דַּוְקָא סַם פְּלוֹנִי וְכוּ’, מֵאַחַר שֶׁאֵין דִּין כַּנַּ”ל
נִמְצָא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְרוֹפֵא לְרַפְּאוֹת כִּי אִם עַל יְדֵי פִּדְיוֹן, שֶׁצְּרִיכִין לַעֲשׂוֹת פִּדְיוֹן תְּחִלָּה לְהַמְתִּיק הַדִּין
וְאָז דַיְקָא יֵשׁ רְשׁוּת לְרוֹפֵא לְרַפְּאוֹת כַּנַּ”ל.
וְזֶהוּ ”וְרַפּא יְרַפֵּא” (שְׁמוֹת כ”א) [עִם שְׁתֵּי הַתֵּבוֹת] מִסְפַּר פִּדְיוֹן נֶפֶשׁ,
כִּי עִקָּר הָרְפוּאָה עַל יְדֵי פִּדְיוֹן דַּוְקָא, עַל יְדֵי שֶׁמַּמְתִּיקִין הַדִּין.
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת ס) :
מִכָּאן שֶׁנָּתְנָה תּוֹרָה רְשׁוּת לְרוֹפֵא לְרַפְּאוֹת, מִכָּאן דַיְקָא הַיְנוּ אַחַר הַפִּדְיוֹן אָז דַּיְקָא יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהָרוֹפֵא לְרַפְּאוֹת
כִּי קדֶם הַפִּדְיוֹן אֵין רְשׁוּת לְהָרוֹפֵא לְרַפְּאוֹת, כִּי צָרִיך לְהִתְרַפְּאוֹת עַל יְדֵי סַם פְּלוֹנִי וְכוּ כַּנַּ”ל
רַק אַחַר הַפִּדְיוֹן וְהַהַמְתָּקָה אָז יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְרַפְּאוֹת כַּנַּ”ל
גַּם הַחִלּוּק שֶׁבֵּין הַנְּקֻדּוֹת שֶׁל וְרַפּׂא יְרַפֵּא הוּא – כִּי וְרַפּׂא בְּחוֹלָם, יְרַפֵּא בְּצֵירֵי
הַיְנוּ כִּי חוֹלָם הוּא בְּחִינַת הַמְתָּקָה, כַּמּוּבָא בְּכִּתְבֵי הָאֲרִ”י, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה
שֶׁחוֹלָם גִּימַטְרִיָּא שָׁלשׁ הֲוָיוֹת שֶׁהֵם מַמְתִּיקִין שְׁלשָׁה אֱלקִים שֶׁבַּגָּרוֹן
שֶׁהֵם מחִין דְּקַטְנוּת, שֶׁיּוֹרְדִין בַּגָּרוֹן וְנִמְתָּקִין עַל יְדֵי שָׁלשׁ הֲוָיוֹת, גִּימַטְרִיָּא חֹלָם
יְרַפֵּא בְּצֵירֵי, בְּחִינַת (יִרְמְיָה ח) ”הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רפֵא אֵין שָׁם”
הַיְנוּ בְּחִינַת רְפוּאוֹת שֶׁאַחַר הַהַמְתָּקָה שֶׁהוּא בְּחִינַת וְרַפּא בְּחוֹלָם
אֲזַי דַיְקָא יְכוֹלִין לְהִתְרַפְּאוֹת עַל יְדֵי רְפוּאוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת יְרַפֵּא בְּצֵירֵי כַּנַּ”ל
